images loaded: 0 / 0
Please, wait:
we are loading…

תחושה של עשייה

יום הצילום שלי עם יובי תשומה היה יום מיוחד במינו בשבילי.
יום של נוסטלגיה אמיתית, לא רק עבורה, אלא גם עבורי.

יובי מתגוררת בגדרה, שם היא מוכיחה מעורבות חברתית אמיתית, אבל את היום פתחנו בקיבוץ עין-צורים. מבחינתה, זהו אחד המקומות המשמעותיים ביותר שעיצבו את דמותה כפי שהיא היום.
במידה רבה זה נכון גם לגביי.

יובי בילתה את שנות נעוריה בקיבוץ, וזכרה במיוחד את אליעזר, הארגנטינאי החביב שהיה אחראי עליה ועל שאר הנערים והנערות בקבוצת החוץ שנקלטו בקיבוץ לשנות התיכון שלהם. היא זכרה איש חביב וחייכן תמיד, שידע לסייע להם בהתאקלמות טכנית ונפשית. כששמעתי את שמו, מיד ניחשתי שמדובר באותו אליעזר ארגנטינאי וחייכן שאני זוכרת משנות ילדותי. השכן הצמוד של בני משפחתי בקיבוץ, שלא ראיתי אותם שנים רבות.
ארגנטינאים בזכות עצמם.

את אליעזר והחיוך ראינו מרחוק כבר בתחילת הצילומים, אך ביקשנו ממנו להתרחק כדי שנוכל לצלם את המפגש המרגש בינו לבין יובי בצורה אותנטית (מי אמר שלא מביימים צילומים דוקומנטריים?).
השנים לא נגעו באליעזר. גם לא בקיבוץ. נרגשת הסתובבתי עם יובי במקום, מוקסמת מכל עץ וכל שביל. כל כך הרבה פעמים ביקרתי את משפחת שמאי בקיבוץ, כל כך הרבה שבתות וימי עצמאות, כל כך הרבה חופשות. ואני מראיינת את יובי, ומתאפקת לא לקרוא קריאות התלהבות בכל רגע מחדש. בשביל הזה רכבתי על אופניים עם יהודית. לביתן מימין נכנסנו באחת השבתות שביקרתי כאן ושיחקנו בו שעות. כאן הייתה החופה של עמיחי, ושם בית הילדים שלו. הנה חדר האוכל שסעדתי בו פעמים רבות כל כך, ושחוסי (יוסי), אביהם של עמיחי ויהודית היה אז הטבח. ובתוך כל הנוסטלגיה הזו, פתאום עובר איש חביב על אופניים, וקורא לי, כמעט נדהם. 'אורלי?'

השיער קצת יותר לבן, השפם עוד במקום. חוסי שמאי.
ההתרגשות הייתה גדולה וגם הגעגוע.
קצת אחרי שאנחנו נאלצים להיפרד כדי לחזור לאירוע שלשמו הגעתי הנה, הוא חוזר עם אשתו דיאנה.
עוד חיבוקים, עוד התרגשות. וההתרגשות של יובי ואליעזר מתערבבת לי עם ההתרגשות הפרטית שלי. הנוסטלגיה שלה פתאום מובנת לי הרבה יותר. שתינו באות מעולמות רחוקים, ועבור שתינו התחנה הזמנית הזו בעין-צורים הייתה אבן דרך, כזו שנעים וצובט להיזכר בה.

מאוחר יותר בערב, נטייל יחד - יובי ואני - בין ערוגות הירקות של פרויקט הגינון שהיא ייסדה בגדרה עבור בני הקהילה האתיופית. יובי ובעלה יסבירו לי על התחושה הבלתי אמצעית של זריעה וקטיף. של תחושת העשייה של הקשישים בני העדה שמתחברים לכישרון שלהם מהמולדת הרחוקה באתיופיה. וגם על הטעם הנפלא של הירק הטרי, זה שלא עבר את מסננת של מדפי הסופר ורשתות שיווק.

שבועות אחדים אחרי, בחצר הבית שלי, הילדים ואני שותלים נבטים ראשונים של מלפפונים, עגבניות, גמבות ובצל. ליווי צמוד מהזרע שקנינו במשתלה ועד להשקיה היום-יומית.
השבוע צילמנו את המלפפון הראשון שקיבל צורה אמיתית של ירק.
בקרוב הסלט.

 


ניחוח של ירוק / מתוך: רוח נשית יובי תשומה

תגובות