images loaded: 0 / 0
Please, wait:
we are loading…

שיעור בחזון

עשרות פעמים נסעתי בכביש החולף על פני קיבוץ אשדות יעקב מאוחד. לא פעם ולא פעמיים גם ביקרתי בגבעת הפרחים הסמוכה, המנציחה את שבע הבנות מבית-שאן שנרצחו על ידי חייל ירדני במקום.

אני גם זוכרת היטב את היום שבו אירע הרצח הנוראי ההוא.
זוכרת את ההלם והזעם ואת הכאב על הבנות הצעירות כל כך, התמימות כל כך, שהטיול השנתי שלהן הפך למרחץ דמים.
ובכל זאת, המפגש עם אורנה שמעוני - שהייתה שם בזמן הפיגוע, ושמאז היא דואגת לטיפוח הגבעה המנציחה את הבנות - הביא אותי להסתכל על המקום אחרת. וגם עליה.

יום צילום הוא בדרך כלל יום חגיגי שכזה.
יום שלצד היכרות רבת משקל עם דמות שלא הכרתי עד כה, על כל המורכבות והעניין שבכך, אנחנו גם מבלות ביחד במובן הכי פשוט של הביטוי. מדברות בין הצילומים בינינו ועם הצוות, צוחקים מדי פעם.
המפגש עם אורנה היה שונה. שקט יותר, אִבֵל.

לפני כעשרים שנה היא איבדה את בעלה-אהובה. חמש שנים אחרי, נהרג בנה איל בלבנון. ניכר היטב בפניה שהשנים שחלפו לא הקהו את כאבה. נראה כאילו החיים שלה נעצרו אי אז בשנת 1997, השנה שהיא מגדירה כשנה הקשה שלה ושל עם ישראל. כמו הגינה בחצר ביתה, אותה גינה שזכתה בעבר במקום הראשון בתחרות הגינות בקיבוץ שבו היא גרה, שהפכה כעת דלה, כמעט מוזנחת.

אבל באורנה יש גם המון עוצמה. את הכאב שלה היא יודעת לתעל לעשייה ברוכה לטובת הכלל. המתים חיים בה בכל רגע ורגע, אבל היא עושה למען החיים. הגעתי אליה עם חששות מסוימים. אחרי הכול, אורנה היא חברה בארגון 'ארבע אימהות'. פער אידיאולוגי לא פשוט פעור בינינו.
אבל המפגש הזה היה מפגש של הלב, ולא של האידיאה.
זה היה יום יוצא דופן, יום של חיבור לאבל ולכאב.
אבל גם יום שהיה שיעור בחזון, במסירות ובהתמסרות.

 


יום יוצא דופן / מתוך: רוח נשית אורנה שמעוני

תגובות