images loaded: 0 / 0
Please, wait:
we are loading…

כרומוזום נוסף

למען האמת, את צילה גרינברג אני מכירה כבר כמה שנים טובות, הרבה לפני שהמצלמה התערבה לנו בשיחות החולין שלנו.
צילה ואני תושבות אותו יישוב, מה שאומר שיש בינינו הרבה פגישות אקראיות במכולת, ליד הגנים ובמסיבות סיום של בית הספר.

את הסיפור של יותם, בנה המתוק והמאוד-מאוד ג'ינג'י, הכרתי די טוב. או לפחות כך חשבתי.
הוא נולד עם כרומוזום נוסף, או כמו שהרפואה קוראת לזה – תסמונת דאון. גם את ההחלטות יוצאות הדופן שלה ושל בעלה בנוגע לדרך גידולו של יותם כבר הכרתי והערכתי. ובכל זאת המפגש הזה היה כמו היכרות מחודשת לחלוטין.

את שעות הבוקר בילינו לבדנו (אם מתעלמים לרגע מצוות צילום שלם שמקיף אותנו ומתעד כל מילה), ורק בשעת הצהריים הגיע יותם הביתה, מלווה את אחיו הקטן זיו שאותו החזיר מהגן. פתאום הכול השתנה. כל השיחה התיאורטית קיבלה פנים וצורה. מאחורי ההחלטה לגדל ילד שונה, יש אישיות שלמה.
להתמודדות עם השוני הזה יש צורה ממשית.

יותם מסתכל עלינו, מתעניין בכל דבר, משתף פעולה באופן מלא.
עכשיו מצלמים אותך מכין שיעורי בית, עכשיו אסור להסתכל לכיוון המצלמה, עכשיו תעשה מה שבא לך, רק תתעלם מחמשת האורחים שמצלמים אותך, בוחנים אותך, מקליטים אותך. ויותם? יותם חוגג. באיזשהו שלב אני תופסת אותו יושב על הספה. אני מתיישבת לצדו ומשוחחת אתו, בחשש מסוים, אני חייבת להודות. כי מה אם הוא יירתע? מה אם לא אבין מה הוא אומר, או שהוא לא יבין מה אני רוצה ממנו? אבל יותם מבין הכול ומסביר הכול. אני מוצאת את עצמי פתאום מלטפת לו את השיער, מתמוגגת ממנו.
המתיקות שלו פשוט מקסימה אותי.
התשובות הברורות שלו, השאלות הסקרניות.


יותם / מתוך: רוח נשית צילה גרינברג

אני מסתכלת על הילד ולא יכולה שלא לשאול את עצמי מה הייתי עושה במקום צילה וברוך בעלה.
האם היה לי הכוח לגדל את הילד בניגוד להמלצת הרופאים?
האם הייתי נופלת לרחמים עצמיים מפני שנולד לי ילד שונה או שהייתי מצליחה לגדל אותו בשמחה, באמון מלא, בתודה?
אני חוזרת הביתה לילדים הבריאים שלי, כמעט ברגשות אשמה. איך זכיתי בשישה ילדים בריאים ושלמים?

אבל אחרי יום שלם בבית גרינברג, אני מוכרחה להודות שגם לגדל ילד כמו יותם זו זכות.
אף אחד לא יצליח לשכנע אותי אחרת.
גם לא את צילה.


יותם עם החברים / מתוך: רוח נשית צילה גרינברג

 

תגובות