images loaded: 0 / 0
Please, wait:
we are loading…

כמה גרגירי חול

המפגש עם צורית ירחי היה גם המפגש הראשון שלי עם עצמי כמנחה.
אחרי כמה הופעות טלוויזיוניות, בצד שעונה את התשובות, מצאתי פתאום את עצמי בצד השואל.
שינוי מרענן, יש להודות.
אז נכון, כבר עשור שלם שאני מראיינת, אבל בעיתון. למראיינת מותר לבוא עם כפכפים ובלי איפור. למי אכפת.
אז היו פרפרים והייתה התרגשות, וצוות צילום לא מוכר שצריך להרגיש אתו הכי נוח שאפשר אחרי עשר דקות של היכרות. ואז נפתחה הדלת, והיא הייתה שם.
הסיפור האמתי של הפרק הזה.

צורית ירחי הייתה מראשוני המתיישבים בנצרים שבגוש קטיף, וחלק ממערך צוותי החירום (צח'י).
פגשתי אותה על גבול מצרים, בביתה החדש שבבני-נצרים.
בין ישיבה לישיבה היה לה זמן לארח אותי ולהכיר לי את הפנינה הדרומית הזאת שמסתתרת בין דיונות של חול. ביקשתי ממנה שתראה לי את היישוב נצרים, אבל מתברר שאי אפשר לראות אותו מבני-נצרים. אפשר רק להצביע על כיוון כללי, כיוון הים.
האמת, זה קצת כיווץ לי את הלב. משום מה ציפיתי שגם אם לא אוכל לבקר בגוש קטיף עצמה, אוכל לפחות להציץ אליה. אחרי הכול, יש לי סנטימנטים עמוקים למקום הקסום הזה שהשארנו חרב מאחור, במיוחד מאז עבר אחי לגור שם עם משפחתו. אבל גוש קטיף נמצאת מעבר לאופק. אפילו את מחסום כיסופים אי אפשר לראות מפה.

מה בכל זאת יש?
חול. המון-המון חול.
ניסיתי להתנחם בו, להרגיש שבכל זאת משהו מהנוף ההוא מלווה את המפונים בביתם החדש. אבל צורית מצננת את התלהבותי. זה אולי נראה אותו הדבר, אבל זה ממש לא.
מי שמבין בזה יודע שהחול של חבל אשכול שונה מזה של גוש קטיף. אנחנו מרימות מעט חול ואני מנסה להבין מה כבר ההבדל. צורית נותנת לי להרגיש אותו, ובמעט צער מסבירה לי: החול כאן מעורב בחומרים אחרים. הוא מחוספס יותר. החול בגוש היה רך.
תרגישי, היא אומרת ומניחה לחול לנזול מבין אצבעותיה.
ולי נראה כאילו החספוס הזה של החול מבטא את כל הצער והכאב שדבקו במעבר הכפוי משם לפה.
אני חושבת שזה היה הרגע הכי עוצמתי ביום הזה שבילינו ביחד.

אחרי שכבר שמעתי את כל סיפור העקירה, אחרי שחלקנו דמעות וכאבים, כמה גרגירי חול הצליחו להסביר לי יותר טוב מכול את הסיפור של צורית,
ואולי של מפוני גוש קטיף כולם.

 


צורית ואורלי על החלות / מתוך: רוח נשית צורית ירחי

 

תגובות